2020 ההיית או חלמתי חלום?

אם היו מבקשים ממני לסכם את שנת 2020 בשתי מילים, הייתי אומרת "היינו כחולמים". לא ככה? לקחו לנו את כל ההרגלים הישנים שלנו והקפיצו אותם על ווק סיני ענק, עם להבות חזקות במיוחד, עד שהשחמנו כהוגן מכל הצדדים וכשאני אומרת צדדים אז יש לזה כל מיני זוויות. ברור שהזווית הראשונה שצועקת לצאת החוצה היא הזווית של הפרנסה. אוי ואבוי מה שקרה לנו בחזית הזאת. פשיטות רגל, קניונים סגורים, חנויות קטנות שלא הצליחו לשרוד את מבחן חודשי הקורונה הארוכים שמסרבים להסתיים ושלא נדבר על חזית החינוך, וואי וואי מה שקרה לנו שם. נסגרנו בבתים, העברנו את הילדים ללמוד בזום וכשסוף סוף החזרנו אותם לבתי הספר דופקת לנו על הדלת מוטציה חדשה, תוצרת אנגליה, המבטיחה לנו סגר חדש. 

עוברים לחזית נוספת, חזית המבוגרים שנותרו מבודדים, מחשש להידבקות בקורונה. איזה מחיר נפשי הדבר הזה מחולל כרגע בחדרי חדרים, רק הזמן יגלה. עצבות אופפת אותי לחשוב על כמות הבתים העצומה המספרת סיפורים עצובים על עוני ובדידות, אבל בכל זאת יש עוד חזיתות, ובתוכן החזית האישית שלי. 

הקורונה הכריחה בתים רבים, כמו את הבית שלנו, להפוך לחמימים יותר, בשלניים יותר, מטפלים יותר, מכילים יותר. עצם העובדה שאין עבודה כרגע, פינתה לי את הזמן להתבונן לעומק במה חסר למעגל הקרוב אלי ולטפל בהם במסירות מרובה. כמובן שהדרך אל המשפחה צועדת דרך הקיבה והבישולים שהחליפו את המזנון בעבודה של הבעל, של הבן החייל, של הבת ההריונית עם בעלה והילד, מעוררים בהם שמחה, הנאה ושלא לדבר על בריאות טובה יותר. 

אבל זה הרבה יותר מבישול. זהו אקט פשוט של אהבה, ואהבה, כמה שיותר תעניק ממנה, כך ייטב לעולם שמסביבך. אין לזה גבול. אולי נכון יותר לומר שהשמיים הם הגבול. הבן החייל החליט להתקשר אלי אתמול, או יותר נכון היום, בשעה אחת לפנות בוקר, כי היה לו צורך לשתף במשהו של תחום הרגש. דיברנו כשעתיים וחזרתי לישון. מי יכול היה לעשות את זה כשהוא קם בבוקר לעוד יום עבודה? תודה לך קורונה.