אימא אדמה

יש משהו שובה לב בתינוקות, ללא ספק, אולם גם משהו מוגבל. בראשית חייו התינוק חי כדי לקיים את עצמו, אוכל, ישן, תלוי לחלוטין באמו ואינו מודע כלל לקיומה כאדם. הוא רוצה, הוא נזקק, והיא מקיימת. אלא שהשלמות והחן שבמצב הזה ייעלמו אם אותה צורת מודעות מוגבלת של התינוק תתמיד בילד בן 9 או בנער בן 17.

וזה בדיוק מה שקורה ביחסים שלנו עם אימא אדמה. נשארנו תינוקות נצחיים בגוף של אדם בוגר, דורשים ממנה עוד ועוד, תולשים ממנה ללא אבחנה וללא לאות, עד שכוחותיה כלים. לא פלא שאימא אדמה מאסה בנו. התייחסנו אליה עד כה כמו ללונה פארק ענק, או כמו לחנות כולבו בה כל מוצר ניתן לקנות בשקל. הפכנו, זרענו, ריססנו, קטפנו, ושוב, חוזר חלילה, זרקנו, טינפנו, השלכנו בים ביבשה ובאוויר, כמצפים ממנה לספוג הכול בשתיקתה האימהית הדוממת, בסבלנותה האינסופית. 

להעריך כל עץ כמקור לחמצן

חישבנו את ערכו של יער על פי שווי העצים הכרותים, במקום להעריך כל עץ כמקור לחמצן ולחיים ואת היער כולו כריאה הכרחית לנשימת הגוף, הנחוצה לאיזון הגוף כולו. לא למדנו לתת ערך למים מעבר לצרכינו לרווית הגוף, לניהול הבית והתעשיה. שכחנו את ערכם כאיבר ממזג, קולט חום ופולט חום, משקה כל חי וצומח, מכיל בתוכו עולם ומלואו של מיני דגים ויצורים אחרים יורדי מצולות.

כך בעטנו גם באדמה הטובה, הוצאנו מקרבה את אוצרותיה ואת שמן האדמה, זרענו בה וקצרנו את יבוליה במחזורים החורגים מחילופי העונות, דישנו ריססנו, הרעלנו. באופן דומה וברגל לא פחות גסה נהגנו באוויר ובשמיים, הרי ערכם נמדד במספר שעות הטיסה המוקצות לכל חברת תעופה ומגבלות הזיהום התעשייתי והתחבורתי נסוגו לא פעם מלפני תכתיבי השוק והתחרות.

שכחנו את התלות המוחלטת שלנו באוויר, במים ובאדמה. ממש כמו תינוקות מגודלים לא השכלנו לא לקחת יותר משצריך או להחזיר מה שלא נחוץ לנו יותר בצורה מתחשבת או המאפשרת שימוש מחדש. לא נוכל כעת להחזיר את הגלגל  לאחור באמצעים טכנולוגיים או בטיפול בתסמין זה או אחר, אלא רק  בשינוי הערך. בשינוי היחס שלנו כלפי אימא אדמה.